ענייננו בסיפור שהתחיל בשנת 2007. נהגת אוטובוס (להלן: "המשיבה"), רווקה בת 27, אשר הייתה במערכת יחסים במשך למעלה משנתיים, עם סדרן רציפים באותה חברת אוטובוסים, שהינו בן 40, נשוי ואב לילדה (להלן: "המערער").

השניים הכירו בעבודה והחלו לקיים מערכת יחסים. לאחר כשנתיים, ולאחר נסיעת המשיבה עם משפחתה לחו"ל ולאחר שבני משפחתה ידעו על מערכת היחסים, דרשה המשיבה להיפרד מהמערער, אך הוא סירב להשלים עם הפרידה, והמשיך באופן אובססיבי להתקשר אליה, לבוא לדירתה, ואף להצטרף לנסיעות שנהגה בהן. משכך, הגישה המשיבה תלונה במשטרה כנגד המערער, והוא הורשע ב"הטרדה באמצעות מתקן בזק". בסופו של דבר, ולאחר סיום הקשר, התמוטט המערער נפשית והוכר כבעל דרגת נכות נפשית 100%, ועזב את עבודתו.

האם ענייננו ביחסי אהבה או בהטרדה מינית?

המשיבה, לאחר סיום הקשר התחילה לטעון כי לא מדובר ביחסי אהבה, אלא ביחסי מין גרידא, שמהווים הטרדה מינית נוכח היות המערער בעל מרות כלפיה. המשיבה טענה שהמערער ניצל את חולשתה ואת תלותה, במיוחד נוכח היותה במצב נפשי ירוד אותה עת, ונוכח אירועים שחוותה בילדותה. היא נלוותה אליו כצל, ועשתה את כל מה שדרש.
המערער טען מנגד שמדובר ביחסי אהבה וחברות אמתיים בין שני מבוגרים אוהבים ובהסכמה. המערער טען שלא היו ביניהם יחסי מרות, מאחר שתפקידו היה לטפל במקרים של איחור בכניסת אוטובוס לרציף, ואינו ממונה על המשיבה. כמו כן, טען המערער שהקשר התחיל ביוזמת המשיבה, ושהוא ומשפחתו היו לה כבית. המשיבה הגיעה לבית המערער, אכלה איתם, השאירה דברים שלה בביתם ועוד.
בית הדין האזורי שוכנע בגרסת המשיבה, וקבע כי המשיבה ראתה במערער כמי שממונה עליה, אשר יכול להשפיע על תנאי עבודתה לטוב או לרע. משכך, נקבע גם כי לא מדובר במערכת יחסים תקינה אלא בקשר מיני נצלני, ועל כן כי מדובר בהטרדה מינית.
בית הדין הארצי הפך את ההחלטה של ביה"ד האזורי, וקבע כי בין המערער למשיבה לא היו יחסי מרות – המערער לא שימש כאחראי או כממונה על המשיבה באף שלב מתקופת עבודתם המשותפת. אשר על כן, נקבע כי אין מדובר בהטרדה מינית אלא ביחסים בהסכמה שאינם מהווים הטרדה מינית. קביעת בית הדין הארצי התבססה, בין היתר, על הנקודות הבאות:

♦  על בית הדין לבדוק סממנים אובייקטיבים במערכת היחסים שיכולים ללמד על מהות הקשר. אין זה תפקידו לאכוף מוסר או להתערב ביחסים חברתיים מרצון. נקבע, כי גם אם הקשר בין הצדדים איננו כזה "שיש ביניהם אהבה, אחווה, רעות ושלום ושכרתו ברית גורל בין שתי נשמות שמחפשות את דרכן בעולם" כפי שתיאר בית הדין האזורי, אין להכריע בדבר טיב מערכת היחסים וכנותה נוכח האופן שבו הביאו הצדדים את הרגשות שלהם לידי ביטוי.

♦  התחקות אחר העדויות מלמדת כי בזמן אמת התקיימה מערכת יחסים הדדית בהסכמה. המשיבה לא פעם אמרה כי "יצאנו ביחד בערך שנתיים…", "הייתי חברה שלו…".

♦  אין מחלוקת כי מערכת היחסים נפרשה על כל מרחבי חיייהם של הצדדים ולא רק במסגרת העבודה. זוהי אינדיקציה לכך שמדובר במערכת יחסים רצונית ללא ניצול של יחסי מרות.

♦  האזורי קבע שהמערער היה צריך לדווח לממונים עליו אודות הקשר עם המשיבה. הארצי קבע שבהיעדר יחסי המרות בין הצדדים, אין חובה כזו. אך גם אם הייתה חובה כזו, עצם המחדל אינו מצביע בהכרח על ניצול יחסי מרות בקשר. בפסיקה כבר נקבע כי יש להכיר בחולשות אנוש, במצבים של פחד מגילוי הקשר על ידי אנשים אחרים, ולכן לא מצופה לתת דיווח פומבי פורמלי.

אשר על כן, קבע הארצי כי מצטיירת תמונה של יחסים בהסכמה בין המערער למשיבה, אשר רובם כלל לא התנהלו במסגרת העבודה, ושכנראה הסתיימו על רקע לחץ מצד בני משפחתה של המשיבה לסיים את הקשר. ייתכן שהמשיבה בדיעבד מתחרטת על מערכת היחסים, וסבורה שנטלה חלק בגלל מצבה הנפשי המיוחד באותה תקופה. עם זאת, לא נובע כי הייתה הטרדה מינית, ובפועל שני הצדדים ניזוקו, לרבות מבחינה נפשית, כתוצאה ממערכת היחסים.

עע (ארצי) 42257-07-19 אלמוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 23.07.2020)

*הבהרה: האמור במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות ייעוץ משפטי המחייב בחינה מעמיקה וספציפית של כל נושא לגופו.

הכותב, עו"ד שבתאי (שבי) מיכאלי, הינו שותף במשרד ליפא מאיר ושות' וראש מחלקת דיני עבודה.

טל.03-7779700

פקס.03-7779736

מייל.shabi@lipameir.co.il